<h1>מגן אבות להמאירי — הענין השלשה ועשרים</h1>
<h2>דף ב.</h2>
הוא שהם נוהגים כל זמן שאירע פורים באחד בשבת שמקדימין את התענית ליום חמישי שלפניו. ואנו נוהגים להקדימו לששי לבד אעפ"י שהוא ערב שבת. וכשראו אותם התלמידים כך צוחו עלינו למה שאנו עושים שלא כהלכה וממה שראו בסוף מגלת תענית (פי"א) כל שנשבע להתענות בערב שבת ובעריו"ט הרי זו שבועת שוא שמקצת ערב שבת כשבת ומקצת עיו"ט הוא יו"ט, ואע"פ שהם מודים שאם יארע אחד מארבעת הצומות בערב שבת בזמן שהיו מקדשין עפ"י הראיה, או עשרה בטבת בזמן הזה כגון שנה שסימנה זח"א או הש"א בפשוטה או הש"ג או זח"ג במעוברת, שמתענין בו ואין ערב שבת מפקיע. אף הם משיבים שעשרה בטבת שהוא מן הצומות הקבועים, וכן הדין שהוא תענית קבוע מדברי הנביאים ונעשה על דבר של פרענות ואקדומי פורענותא לא מקדימין (ה'.) אבל תענית אסתר שאינו חובה גמורה כל כך ושאין בו דין אקדומי פורענותא דאדרבא תענית של שמחה הוא, ראוי להקדימו לחמישי כדי שלא להתענות בערב שבת, ונמצא שאתם עושים שלא כהלכה.
נמתי להם בכמה מקומות אני רואה בכם שאתם יוצאים ומלקטים שמועות חיצונות ורחוקות ונגד (בריאתא) [ברייתא] ומניחים את הקרובות ואת הסדורות בתלמוד ערוך שלנו. והרי הדברים פשוטים בתלמוד שלנו (עירובין מ':) שלא הוזקקו לשאול אם מתענין בערב שבת אם לאו שזה פשוט היה להם שמותר אף בתענית של רשות ר"ל שאינו מתעניות הקבועים אלא ששאלו במי שמתענה בו אם רשאי להשלימו עד חשיכה כשאר הימים או אם צריך לאכילת קימעא בשעה התכופה לכניסת שבת כדי שלא ליכנס כשהוא מעונה לשבת, ושאלת השלמה זו אף בתעניות הקבועים שאתם מודים בהם היא מתפשטת, שהרי אע"פ שהשאלה היתה בתענית של רשות כדקאמ' (שם) הני בני בר בי רב דיתבי בתעניתא במעלי שבתא מהו לאשלומי, הרי התשובה מוכחת שאף בתענית הקבוע הוא מסופק בכך שהרי היו מביאין ראיה שלא להשלימו מר' עקיבא (שם מ"א.) שבתשעה באב שחל להיות בערב שבת התענה בו, ולערב ר"ל ברגע התכוף לכניסת שבת הביאו לו ביצה מגולגלת וגמעה בלא מלח, ולא שהיה תאב לה אלא להראות בה הלכה לתלמידים, כלומר שירגישו בו שמאחר שגמעה בלא מלח לא יוציאו דין שלאכילה עשה כן, אלא להלכה שלא יכנס לשבת כשהוא מתענה לגמרי, והעלו בו לדעת ר' יוסי שהוא מתענה ומשלים, ונפסקה שם בהדיא הלכה כר' יוסי. אלמא שאף בתענית הקבוע כגון תשעה באב לזמן שלהם שהיו מקדשין ע"פ הראיה והיה אפשר לט"ב לחול בע"ש, והוא הדין לעשרה בטבת בזמן הזה היה ר' עקיבא סובר שאינו משלים, ושאף בתענית שאינו קבוע כגון הני דבני בי רב היה ר' יוסי סובר שמשלים, דלענין השלמה קבוע ושאינו קבוע חדא מחתא נינהו, שאלו היה חלוק ביניהם בענין זה לא היתה התשובה לשאלה מיהא לדעת ר' יוסי, שהרי היה לו להשיב עד כאן לא [אמר] ר' יוסי דמשלים אלא בתענית של ארבעת הצומות הקבועים כזה של ט"ב. אבל תענית של רשות כהא דבני בי רב לא, אלא דודאי חדא מחתא נינהו, ובכלהו לר' יוסי שהלכה כמותו ובכלהו מתענה ומשלים ולשון מתענה לכתחלה משמע. אלמא שאף בתענית שאינו קבוע כלל מתענה לכתחלה ומשלים כל זמן שיש בתענית איזה סרך מצוה אע"פ שאינו חובה כגון הני דבני בי רב, שפירושו התלמידים שהיה דרכם שהיו מזרזים עצמם ומקבלים תענית עליהם בע"ש שהוא יום האחרון שבשבוע, כדי לחזור בינם לבין עצמם תלמודם שלמדו שבוע זו בפני רבותיהם. ואע"פ שאין תענית זה חובה ולא מצוה גמורה, הואיל ויש בה סרך מצוה לקיים תלמודם בידם מתענה בו לכתחלה ומשלים, ואף תענית אסתר ממין זה הוא שאע"פ שאינו מארבעת הצומות הקבועים, מ"מ יש בו סרך תפלה ופרסום הנס מביא ליתן בו הודאה ושבח לבורא ית' על הנסים ועל הגבורות, וכן יש בו סרך קבלת אבות יסוד אנשי כנסת הגדולה, ומדכתיב וכאשר קיימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם. ואף למי שמפרש בני בי רב בתענית שהיחידים התלמידים מתענין על הגשמים שלא מתקנת ציבור אלא מאליהן, והוא שאחר שעברו שבע תעניות אחרונות ולא נענו אין גוזרין עוד תענית על הצבור אלא שעומדים כנזופים למקום והיחידים מתענין עד שיצא ניסן, ופירשו בתעניות של יחידים אלו, שלא היה להם יום קבוע, אלא שבוחרים איזה יום לעצמם זה בכה וזה בכה. אף זה אינו חובה ולא מצוה גמורה אלא שיש בו סרך מצוה של תפלה בהכנעת הלב. ומ"מ הפרוש אינו נכון שלא היו היחידים מתענים על הגשמים אלא בשני ובחמישי. ועיקר הפרוש בבני בי רב הוא כמו שפירשנו, ונמצא שכל תעניות שיש בו סרך מצוה או איזה צד של שבח והודאה או תפלה מותר לכתחלה להתענות בע"ש ולהשלים.
וא"כ זו שבמגילת תענית אנו מפרשים אותה במתענה שלא לשום כונה טובה אלא מצד עסקו או איזה סבה של רשות שלא לשום כונה טובה בעולם. ולא עוד אלא שיש מי שכתב שאינה הלכה כלל, ואף של רשות גמור מתענה בו ומשלים, ומפרשים זו על בני בי רב שלא לכונת חזרת תלמודם הוא אלא שבמקרה הם נמשכים אחר שמועותיהם וכן הדין לדעתם בכל רשות שבעולם, ומביאין ראיה ממה שאמרו בירושלמי (תענית פ"ב הי"ב) ר' אבון ציים כל ערובת ראש השנה ור' זעירא ציים כל ערובת שבתא, ובמקום אחר אמרו (שם) בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים וראשי חדשים וחנוכה ופורים. ומתענין לכתחלה משמע. ובמקום אחר אמרו (ירושלמי נדרים פ"ח ה"א) ר' אחא מפקד לסופריו מאן אתא שאיל מנכון אתון אמרין ליה בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים וחול המועד ור"ח וחנוכה ופורים. ואף בשאלתות של רב אחא כשהוזכרה שמועה זו של עירובין (מ:) לא נאמר שם בני בי רב, אלא בלשון זה הוזכרה, אלא מאן דיתיב בתעניתא במעלי שבתא מהו לאשלומי, ולשון זה מוכח שכל התעניות בכלל. ומ"מ אני מפרש את כולם באיזה סרך של מצוה או שבח והודאה בזכירת מה שנעשה שנמצא תענית אסתר בכללם.
ואף בסופרים (פכ"א ה"ג) מצינו שהבכורות מתענין בערבי פסחים ר"ל להודאה ושבח לשם מכת בכורות שהיה גמר הגאולה, וכן אמרו (שם) שהצנועין מתענין בו ג"כ אע"פ שאינם בכורות, כדי ליכנס לפסח בתאבון.
ואיני מביא ראיה ממה שאמרו בפסח שני (פסחים ס"ח:) מר בריה דרבינא יתיב כלה שתא בתעניתא בר [מ]מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכפורי, דההיא אף בשבת היא מבעיא והוא חלק אחד מן התעניות כמו שביארנו במס' פסח שני, (ואם) [ושם] ביארנו שאין הלכה כמותו שהרי אף לר' אליעזר בשבת מיהא אסור שלא אמרה אלא בימים טובים מטעמא (דכלה) [דכלו] לה' או (כלה) [כלו'] לכם. וכן כתבנו ש(י)ראו קצת מפרשים מר בריה דרבינא קבלת תעניות היתה ובכ[ו]לל, אלא שהיה מוציא מהם עצרת ופורים ועיו"כ וכל ששבת בכלל אינו מפסיק (וישראל) [ויש לי] מקור ראיות [למה] שכתבנו ברורות כשמש בלא שום פקפוק.
וחזרנו לשטתינו שכל תעניות כיוצא באלו מתענין ומשלימין בערבי שבתות ובערבי ימים טובים בלא שום פקפוק. וזו של מגילת תענית (פי"א) אם הלכה פירושה בשאין שם שום כונה, או שמא אינה הלכה, שהרי הדבר ידוע שלענין שבועת שוא אינה הלכה שהנשבע להתענות ערב שבת אינה שבועת שוא, אדרבה חלה וחלה, וצריך לקיימה ועובר בבטולה כמו שבררנו במקומו.
זו היא שיטתינו שעליה סמכנו אנו ואבותינו ורבותינו הקדומים שלא להצריך בו הקדמה לחמישי. ואף הרב הגדול הראב"ד כך הוא דעתו אלא שהוסיף בפירושו שאע"פ שמתענה ומשלים דוקא שלא לאכול בעוד שהחמה בעולם, ואע"פ שהיא בשקיעתה אחר שדמדומי חמה עדין נוצצים, אבל מששקעה החמה לגמרי שאינו אלא תוספות אינו נמנע מלאכול מתורת תענית, שאין תוספות לתענית במקום שתוספות שבת (לוקה) [איכא], וכתב בלשון זה, ולזו נהגו בתענית אסתר שחל להיות בערב שבת שאוכלין תיכף ליציאתם מבית הכנסת, ואין ממתינין עד חשיכה. והדברים נעים ונעימים, ברורים ותמימים, ומנהג אבותינו תורה היא מורשה לנו ולבנינו עד עולם בעזרת שדי ובישועתו, אמן.
